ערן, ילד מדהים חובש בחסד....
13.10.1995.... בדרך חזרה מעוד אימון תאג"ד לפני תעסוקה מבצעית בלבנון בתפקידי כמדריך חוליה צפון, בדרך הביתה מגלה שעוד חייל נהרג בלבנון.... כמה דקות לפני שמגיע הביתה מחליט במקום זאת להגיע לתחנה לפרוק קצת מתחים.... בינתיים נודע לי שההרוג הוא חובש קרבי מגדוד 51 גולני... גדוד שאימנתי כבר כמה פעמים, האחרונה שבהם רק כשבוע קודם... מבין שלא משנה מי זה, סביר להניח שאני מכיר. אחד מהם הוא בן דוד של חניכה שלי לשעבר במד"א נתניה. מריץ טלפונים לצוות שלי מהפיקוד לבדוק את השם ומגלה שזה ערן... ערן אזולאי הבן דוד של החניכה שלי, הילד המהמם הזה, החייכן, מקצועי והביישן שרק לפני שבוע אימנתי והסתלבטנו אחד על השני... הילד הזה שהיה לי ברור שאם משהו יקרה לחברים שלו לא יהסס להיכנס לתופת כדי לעזור להם....והם לו! מגיע לתחנה על מדים מרוקן מאנרגיה אבל לא מסוגל ללכת הביתה... תורנית המוקד המיתולוגית שלנו (חנה) מוציאה ראש מהחלון של המוקד הישן וצורחת עליי לקחת אמבולנס ולצאת מהר לנסיעה. מנסה לבדוק אם יש נהג פנוי אחר כי מעדיף לא לנהוג בערב כזה... והיא אומרת לי, אתה חייב זו האמא של החייל שנהרג. אני זוכר את הסיטואציה אפילו היום, כמעט 30 שנה אחריי, אני על מדים, עומד בתחנה לא מסוגל לזוז, תוך רגע מוריד מהר את החולצת א' (מפחד שאולי זה יעציב אותה) ומשאיל חלוק ירוק של נהגים מהמוקד. אין לי מתנדבים, יוצא לבד...... ומנסה לעכל מה לומר לה, אולי מה לא לומר הכל בערבוביה אחת. נסיעה דחופה מגיע אליהם לבית בדרום נתניה. הכל שקט, אין צעקות, אין היסטריה.... רק שקט נורא וכאב באויר הבית שניתן לחתוך בסכין. אני נכנס, מנסה בכל כוחי להישאר מרוכז במשימה אבל מבין שזה אבוד..... בודק את אליס(האמא) פוגש את החניכה שלי(ג'ילברט)... שיודעת שאני מכיר את ערן. קצין העיר עדיין שם, אני בודק את האמא ומחליטים להתפנות, מגיעים למיון לניאדו שם אני מעביר אותה לטיפולם המסור של הצוות שעודכן מבעוד מועד ע"י המוקד לבקשתי. לפני שאני עוזב, אני עושה מה שמעולם לא עשיתי עד אז וכן לא מאז... אני יודע שבמצב בו היא נמצאת הסיכוי שמה שאגיד יחלחל מבעד לתודעה לא גבוה. ואני זוכר כשבאתי הנחתי את ידי על כתפה ואמרתי לה "אני מכיר את ערן, ילד מדהים, והוא סיפר לי הרבה עלייך...." ועל אף שזה נכון ובמהלך הימים שביליתי עם חבר'ה שלו אכן דיברנו לא מעט.... מכל הדברים לומר לא יודע למה בחרתי דווקא בזה אבל לשנייה אחת נדמה היה שהכל נעצר והיא לא אמרה דבר לרגע שלאחריו פשוט אמרה "תודה". למעט תקופת לימודיי בחו"ל, אני פוקד בדבקות כל שנה את קברך. הכרתי רבים, שירתי עם אנשים מדהימים ואיכותיים, אבל פעם בכמה זמן מגיע אדם שנכנס לך ללב ולא יוצא, גם לא כמעט 30 שנה אחריי??
לאבא היקר
לא להאמין שעברו כבר 11 וחצי שנה והגעגועים לא פוסקים. לא להאמין שכשהלכת הייתי בן שנתיים ומאז אני בן כמעט 14 אבל אתה נשארת בן 28. אני מאוד מתגעגע אבל מה לעשות שזה מה שאלוהים רצה וזה מה שקרה. אני גדלתי לתוך זה שאין לי אבא אבל עדיין הגעגוע לא עצר אוהב אותך הכי בעולם שלו
הדלקת נר לזכרה של אהובתנו ליאת
ליאת שלנו נספתה ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף ב- 11.3.78 . ב' באדר ב' תשל"ח ע"י מרצחים שחדרו דרך הים ותקפו אוטובוס של מטיילים בחזרה ממערת הנטיפים. חייה נגדעו בטרם עת - פרח שנקטף בשיא פריחתו
אחרי 21 שנה...
שלומי , השנים חולפות, הגעגוע גובר, אתה חלק מאישיותי, אני מרגישה אותך צועד איתי לאורך כל השנים, רוחך איתי גם אחרי כל השנים, אין פרט שאני לא זוכרת, הכל כמו סרט נע רץ במחשבותיי, כמה טוב היית, עם חכמות חיים ושפע של איכויות, הכל היה כל כך ברור לך, הבנת את העולם יותר מכל אדם שהכרתי בחיי, ידעת הכל! כבר בגיל 19 כמו אדם שלי חיים שלמים היו לך מסקנות בכל תחום ועניין, שלומי, תמיד הבטחנו ש.ע לנצח, כך זה יהיה ! לנצח אזכור אותך , לנצח אספר אודותיך אין עוד אנשים כמוך! יחיד ומיוחד, אוקיאנוסים של געגועים ??
אחרי 21 שנה...
שלומי , השנים חולפות, הגעגוע גובר, אתה חלק מאישיותי, אני מרגישה אותך צועד איתי לאורך כל השנים, רוחך איתי גם אחרי כל השנים, אין פרט שאני לא זוכרת, הכל כמו סרט נע רץ במחשבותיי, כמה טוב היית, עם חכמות חיים ושפע של איכויות, הכל היה כל כך ברור לך, הבנת את העולם יותר מכל אדם שהכרתי בחיי, ידעת הכל! כבר בגיל 19 כמו אדם שלי חיים שלמים היו לך מסקנות בכל תחום ועניין, שלומי, תמיד הבטחנו ש.ע לנצח, כך זה יהיה ! לנצח אזכור אותך , לנצח אספר אודותיך אין עוד אנשים כמוך! יחיד ומיוחד, אוקיאנוסים של געגועים ??
יהי זכרו ברוך
יצחק (ז'קי) פדידה הוא אח של סבתא שלי אסתר כהן ז"ל שכל שנה היית מדליקה נר לזיכרו ביום הזכרון ואף מבקרת בקיברו ומספרת עליו תמיד לילדים לנכדים ולנינים עם עיניים דומעות שהיה אפשר לחוש את כאבה על אחיה שנהרג במלחמת ההתשה ע"י צלף
