|
-
|
המשפחה
2/6/09
|
|
שיר לדביר
|
|
|
|
ב"ה שיר לדביר
מילים: כלנית תורג'מן
לחן: אבשלום סלוק
עיבוד :ישי פציון ויועד שושני
שירה:כלנית, אבשלום ונעמה עמנואלוף
כבר כשנולדת ידעו כולם
שהגיע ילד של אור ושמחה לעולם
את סיפורי הגבורה בתנ"ך כל כך אהבת
תורה ומידות באהבה תמיד למדת
תמיד האמנת בטוב ובישר
עכשיו אתה לא כאן, ומה ממך נשאר?
אף פעם לא ויתרת לעצמך
השקעת ועשית הכל בשמחה
הגשמת חלום כשהתגייסת לצבא
"גולני שלי" קראת בגאווה
תמיד חתרת למצוינות
עכשיו אתה לא כאן. זוהי המציאות
פזמון: החיוך שהיה נסוך על פניו
ממלא בתקווה אותנו עכשיו
בשבילנו דביר תמיד יהיה מגדלור
מפזר עיגולים של שמחה ושל אור
הוא נלחם בגבורה עם אמונה באל
להחזיר את הכבוד לעם ישראל
לכולם היית קודש קודשים
אח וחבר אמיתי, גומל חסדים
עודדת את כולם גם כשאביך הלך
חיית חיים שלמים ומלאים כל כך
ואנחנו נהפוך את הכאב והגעגועים
למשהו אמיתי משמעותי בחיים
יחד נחזיר את הכבוד לעם ישראל
דביר אתה עכשיו, עם אבא נתנאל
פזמון: החיוך שהיה נסוך על פניו
ממלא בתקווה אותנו עכשיו
בשבילנו דביר תמיד יהיה מגדלור
מפזר עיגולים של שמחה ושל אור
הוא נלחם בגבורה עם אמונה באל
להחזיר את הכבוד לעם ישראל.
|
| |
|
-
|
אמא
20/4/10
|
|
האם זהו נס אמיתי?
|
|
|
|
האם זהו נס אמיתי, או זהו מעשה של אנשים יוצאי דופן?
(תרגום של כתבה של דניאל גורדיס, ג'רוזלם פוסט, 10/12/2009)
עברה כמעט שנה מאז היה סמל דביר עמנואלוף לחלל הראשון של מבצע עופרת יצוקה, כאשר נפגע מירי ישיר של מחבל בכניסתו לרצועה בתחילת המבצע. אבל – כאשר ישבתי עם דליה – אמו – בביתה, בשבוע שעבר, פגשתי חיים ולא אבדן, פגשתי אמונה חזקה וברורה ולא אבל, ופגשתי סיפור נוסף על דביר שחייב להשמע, במיוחד בימים אלה של חנוכה – עונת הניסים שלנו.
זה לא מכבר – בקיץ – דליה תכננה ללכת עם מספר חברים לחוצות היוצר, יריד האמנים המתקיים כל שנה בסמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים. בתה הצעירה הפצירה בה ללכת שבוע מאוחר יותר כדי שתוכל לשמוע את מאיר בנאי בהופעה.
דליה הסכימה, וכך שבוע מאוחר יותר מצאה את עצמה על היציעים עם בתה, מחכה להתחלת ההופעה. לפתע הרגישה דליה מישהו נוגע בכתפה. כאשר הסתובבה לראותו ראתה ילד קטן ויפה בעל שיער בלונדי ועיניים כחולות. בהיותה גננת נמשכה דליה מיד למבטו של הילד, וכאשר התחילו לשוחח שאלה אותו אם ירצה לשבת לידה.
אביו של הילד שצפה במתרחש ממרחק מה קרא לילד ואמר "אשל – למה שלא תבוא עכשיו הנה ותשב אתי ועם דביר? מופתעת לחלוטין הסתובבה דליה וראתה את האב מחזיק בזרועותיו תינוק. מה אמרת שמו של התינוק? שאלה דליה.
"דביר: ענה האב
"בן כמה הוא"? שאלה
"ששה חדשים" היתה התשובה
"אני מתנצלת על השאלה" המשיכה דליה "האם הוא נולד לפני מבצע עופרת יצוקה או אחריו?"
"אחריו"
ואז המשיכה דליה "סליחה על השאלה המחוצפת – האם אוכל לדעת מדוע בחרתם לקרוא לו דביר?"
ובני הסביר "החייל הראשון שנהרג במבצע עופרת יצוקה היה דביר. הסיפור שלו נגע מאד ללבנו והחלטנו לקרוא לבננו על שמו של אותו חייל".
קולה של דליה בגד בה, ובקול רועד אמרה "אני היא אמו של אותו דביר"
שירי – אמו של התינוק ששמעה את השיחה ממרחק לא האמינה למשמע אזניה – "זה לא יכול להיות" אמרה.
"אכן – זה נכון – אני היא אמו של דביר"
"מהו שם משפחתך?"
"עמנואלוף"
"והיכן את גרה"
"גבעת זאב"
"אכן זו את" קראה שירי "התכווננו להזמינך לברית אך לא יכולנו"
"אין זה משנה עכשיו" אמרה דליה "את רואה – הגעתי למרות הכל"
ואז – אמרה לי דליה – אמרה שירי משהו שהיא לא תשכח לעולם – "דביר שולח לך חיבוק גדול דרכנו"
בשלב הזה בשיחתנו סיפרה לי שירי את הצד שלה בסיפור. היא היתה בהריון, בשבוע ה – 33 או 34, כאשר בבדיקת אולטרה-סאונד התגלה חשד לבעיה שיכולה היתה להיות רצינית. אחרי התייעצויות עם רופאים מומחים שאלו מה אומרים הרבנים ופסקו שהילד יוולד והשם יתברך יעזור כפי שעוזר כל הזמן. יום או יומיים אחרי כן היתה שירי לבד בבית, מודאגת וחרדה. היא הדליקה נרות חנוכה, וצפתה במהדורת החדשות. בחדשות היה דיווח על נפילתו של דביר עמנואלוף, החייל הראשון שנהרג במבצע. כאשר הסתכלה שירי בפניו המקסימים והמחייכים של החייל הצעיר שנהרג היתה לה תחושה חזקה שהיא מתבוננת במלאך.
זמן מה לאחר מכן הגיע בני הביתה. "בוא שב לידי" אמרה לו שירי. כאשר התיישב בני לידה אמרה לו שירי "חייל נהרג היום". "שמעתי" אמר בני. "מה דעתך שנקרא לבן שיוולד לנו על שמו של החייל שנהרג?". "או קיי - מסכים" אמר בני.
הם לא סיפרו לאיש אודות השם שבחרו, ותכננו להתקשר עם דליה מיד עם הולדתו של התינוק ולהזמינה לברית. אך כאשר נולד דביר בריא ברוך השם , היו שירי ובני עסוקים בריצות לרופאים וטיפולים, ולא היו בטוחים כלל מתי תתקיים הברית, לאור מצב בריאותו של התינוק. כאשר קיבלו את אישורו של הרופא לעריכת הברית לא הרגישו שזה נכון להזמין את דליה בהתראה כה קצרה, אמרה לי שירי. הם לא התקשרו אליה. לא לפני הברית, לא אחרי הברית, החיים המשיכו לזרום במסלולם. הם גם לא סיפרו לאיש על מקורו של השם "דביר" כי לא קיבלו לכך את אישורה של דליה.
איש לא ידע, עד לאותו רגע בו ילד תכול עיניים וזהוב שיער שדליה קוראת לו היום "השליח" החליט לגעת בכתפה של דליה. "מישהו משגיח עלינו מלמעלה" אומרת שירי חרישית ומוחה דמעה מעינה, "וזה ללא ספק גורם לו שמחה".
שררה דממה בחדר האורחים אצל דליה, ושלושתנו יושבים שם וחושבים בשקט על השתלשלות האירועים המיוחדת הזו, ועל המשמעויות שלה. במיוחד בלט לעיני הקשר הייחודי שנוצר בין שתי הנשים האלה – האחת דתיה, השניה מסורתית, האחת שאיבדה בן ובעל, והשניה שעסוקה בגידול שני בנים.
ללא כל קשר ביניהן לפני שנה – חייהן שלובים עתה באופן מוחלט אלה באלה. ואמרתי להן שתיהן – כמעט בלחש – "זהו סיפור ישראלי מובהק – ללא כל ספק".
והן – כאילו הכינו את התשובה מראש ענו כאיש אחד "לא – זהו סיפור יהודי מובהק – ללא כל ספק".
והן כמובן צודקות. זהו הסיפור היהודי הנצחי. סיפור של קשרים מסתוריים ובלתי מוסברים, סיפור של גורלות משותפים.
וכמו בהרבה סיפורים שקורים בארץ הקטנטונת לה אנו קוראים "מולדת" – קשה כמעט תמיד להבחין בין החלק בסיפור שהוא נס אמיתי, לבין מעשה ידיהם של אנשים מיוחדים ויחידי סגולה. בסופו של דבר כנראה שאין זה משנה ...
כאשר אדליק את נרות החנוכה השנה אני אחשוב ואיזכר בדליה, בשירי, בדביר, ובדביר.
אחשוב על ההקרבה שלהם, על האמונה העיקשת שלהם, על ההגינות יוצאת הדופן שלהם ועל הטוב שלהם.
וכאשר אעביר את השמש מנר אחד למשנהו, אדע ששירי צדקה – אלה אינם זמנים קלים, אלה הם זמנים בהם אנו באמת זקוקים לנס או שניים. ולכן כנראה אין זה מקרה שעכשיו – כאשר אנחנו ממש ממש זקוקים לכך – שולח דביר לכולנו חיבוק מהשמיים למעלה.
|
| |
|
-
|
"בשבע"
22/7/10
|
|
דביר קודשו הביאני
|
|
|
|
דביר קודשו הביאני
13/05/10, 10:50עודד מזרחי
מאז שנערכה ברית מילה לדביר עמנואלוף, חשה אמו דליה תחושה מאוד לא טובה לגביו, כאילו ידעה שיאונה לו רע. היא לא סיפרה על כך לאף אדם. כאשר בעלה נתנאל נפטר, כעשרים שנה לאחר מכן עקב מחלה קשה, תחושתה התפוגגה. היא חשבה: בעלי הלך במקום בני... מאז לא פחדה שבנה יילך להתגייס לחיל קרבי כפי שרצה. היתה בה דאגה רגילה של אם, אבל לא מעבר לכך.
דביר היה הבן היחיד בנוסף לשלוש בנות, ולמרות היותו יתום מאביו בחר להתגייס לפלח"ן (פלוגת חבלה והנדסה) של 'גולני' לאחר שנתיים בישיבת ההסדר בנתיבות. כאשר נודע למ"כ על יתמותו מאב, הוא בא לדליה כדי לוודא אם היא בטוחה בהחלטתה לשלוח את דביר אליהם. היא ענתה:
"איני בטוחה, אבל אני בטוחה שזה מה שדביר בחר ואני תומכת ברצונו".
דביר יצא עם פלוגתו למבצע 'עופרת יצוקה'. כאשר הגיעו לאחת המנהרות, המ"פ חשד שאורבים להם, ולאחר התלבטות החליט לבסוף לעבור. המחבל האורב המתין עד שכל החיילים יעברו ואז ירה בדביר, שהיה אחרון. הוא היה ההרוג הראשון במבצע. נפילתו הכניסה את אמו דליה, שבזמן קצר איבדה את בעלה ואת בנה יחידה, להלם מוחלט.
ביום הולדתו ה-23 של דביר, ב-ו' באב תשס"ט, דליה נפגשה עם המשפחה והחברים בהר הרצל ליד קברו, וביקשה לשתול 23 שתילים בחלקת הקבר. כאשר חזרה בערב לביתה, היתה מדוכדכת מאוד ופנתה לקדוש ברוך הוא:
"גם אם מציאות חיי מרה, אני רוצה ממך איזה סימן ברור. אני רוצה לדעת שמה שקורה אתי אמיתי, לדעת שאני לא הוזה את חיי, כי זה יותר מדי רע מכדי להיות מציאותי...".
דליה נרדמה עם בקשתה בפיה ותחושתה המרה בלבה.
שבוע לאחר מכן התקשרה אליה חברה והציעה שילכו ביחד לחוצות היוצר בירושלים. לאחר מכן בתה אביה ביקשה שילכו בשבוע הבא להופעה של מאיר בנאי באותו מקום. דליה החליטה ללכת עם בתה.
כעבור שבוע יצאו האם והבת להופעה. תחילה טיילו בחוצות היוצר ולאחר מכן התיישבו בטריבונה לקראת ההופעה. לפתע חשה דליה נגיעה קלה בגבה. היא הסתובבה וראתה פעוט כבן שנתיים עם תלתלים זהובים ועיניים כחולות, שנראה כמלאך וחייך אליה. דליה, גננת במקצועה ואוהבת ילדים בטבעה, החלה לשוחח עמו:
"שלום, איך קוראים לך? מה שלומך?"
הפעוט השיב לשאלותיה, ואז היא הציעה לו שיהיה חבר שלה ויישב לידה. כאשר הוא עמד להתיישב לצידה נשמע קולו של אביו:
"אשל, אולי אתה רוצה לבוא ולשבת לידי וליד דביר?..."
השם דביר הקפיץ את דליה, והיא ראתה בדיוק מאחוריה את האב מחזיק תינוק ישן בזרועותיו.
"סליחה שאני שואלת", אמרה דליה, "אבל בן כמה התינוק?"
"בן חצי שנה", ענה האב.
"האם הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'?"
"אחרי", ענה האב, שלא הבין מדוע היא שואלת.
"סליחה על חוצפתי, אבל למה החלטתם לקרוא לו דביר?"
"כי הסיפור של החייל ההרוג הראשון במבצע, שנקרא דביר, מאוד נגע ללבנו..."
"אתה יודע", חייכה דליה, "אני אמא שלו..."
אמו של דביר התינוק שישבה ליד בעלה, קפצה ממקומה וקראה: "לא יכול להיות!"
"זה נכון", אמרה האם השכולה, וציינה ששמה הוא דליה עמנואלוף והיא מתגוררת בגבעת זאב.
"נכון, זה אתם!", נדהמה אם התינוק והסבירה שהם רצו להזמינה לברית המילה של דביר, אבל הם היו טרודים במצבו הבריאותי של התינוק. לאחר מכן הוסיפה: "דביר שולח לך חיבוק גדול דרכנו..."
דליה חשה שהקדוש ברוך הוא עונה לה בדיוק כפי שביקשה ממנו לפני שבועיים.
האם, ששמה שירי, סיפרה כי בתחילת 'עופרת יצוקה' היתה בסוף הריונה. כאשר חזרה מהרופא, היתה מודאגת מפני ששמעה שיש לעובר כנראה מום כלשהו. היא ישבה וצפתה בחדשות על המבצע, ואז הופיעה כתבה קצרה על דביר ותמונתו התנוססה על המסך. היא התפללה: "ריבונו של עולם, אם תיתן לי תינוק בריא ושלם, אקרא לו בשם של החייל דביר שנהרג במבצע...".
כשחזר בעלה בני, סיפרה לו על החלטתה והוא הסכים. כאשר קראו בברית לרך הנולד בשם דביר, הם לא הסבירו זאת לאף אחד. "רק עכשיו אנחנו מגלים את הסוד", סיימה שירי.
דליה היתה המומה ונרגשת ולא היתה מסוגלת להתרכז בהופעה. אחרי שני שירים הציעה לבתה שילכו הביתה. לפני שיצאו החליפה דליה מספרי טלפון עם שירי. למחרת שלחה שירי מסרון: "אלוקים לא מפגיש סתם אנשים". מאז דליה ומשפחתה נמצאים בקשר רצוף עם בני ושירי וכמובן עם אשל ודביר, ומדי ערב שבת מאחלים זה לזה "שבת שלום".
|
|
|
|
|